איך העלתי באוב את האלטרנטיבה
יום ראשון, 2 בצהרי היום,חמסין. אני עומדת כאן בחום,מזיעה, מדביקה את הפלאייר של הקווירחנה, של מסיבת שיכרון ושיחרור החושים הזה, ואומרת לעצמי "מה זה? על מה המהומה הזאת? מה את מתלוננת? הרי קיבלתן זכויות, הרי כל אבן גבירול מלא בדגלים של גאווה, בערוץ הלאומי הומואים מתארחים אצל ג'ודי, ויש כמה ילדים אצלי בשכונה שמתהדרים באמא ואמא , מה הקטע שלך? על מה את מוחה?.."
ואז , לא ברור אם מהתייבשות או מהזיות ליבי החרמן אני רואה אותה, את האלטרנטיבה עומדת בתור לכספומט, כמו כולם.
"מה המצב אלטרי, לא התראינו יובלות..", אני מלטפת את הכתף השחורה.
" אצלי הכל כרגיל" היא עונה.. " עבודה, סידורים, חופשה עם הילדים בקיץ... יו נואו , ליבינג.."
"זוכרת את היום ההוא, אולי לפני איזה 20 שנה, כשהפכו את האורגזמה שלי לחוקית, זוכרת איך השתוללנו ברחובות, קרענו את הסדינים, זוכרת ש.."
"אני כבר לא זוכרת.. זה היה מזמן.." היא עונה.
"זוכרת את היום כשדנה זכתה, הראינו להם מה ז.."
"אני נשואה עכשיו" היא אומרת ומראה לי טבעת זהובה.
"אז מה? נקפוץ לאיזה ישיבת צוות, נעשה הפגנה?"
"מצטערת, אני חייבת לרוץ לעבודה.."
ואיך שהיא מדברת, היא מתרחקת... ואני רואה פתאום מרחוק את מה שפספסתי מקרוב. האלטרנטיבה עייפה, היא מיוזעת, היא מבולבלת, היא קשורה בחבלים, תקועה, היא לא רואה ממטר, היא בכלל לבנה?.. קרה? אולי היא בקושי חיה...
"תגידי, את חולה"- אני שואלת די מפוחדת מהתשובה..
"לא , לא, רק חסרת אמונה..." קולה מהדהד והיא נעלמה..
קיומו של האחר, חיוניותו, הוא היא מקור האלטרנטיבה.
לא משנה כמה הדחקנו, או שכחנו, או האמנו לאחרים שאמרו לנו- עכשיו אתם בסדר, כמו כולם..
מהותנו היא החריגות, סימנינו הוא המוזר, חלומנו הוא הבלתי אפשרי..
ואז אני יודעת.
עוד שבוע, ביום שישי, אני אלבש לי את כתונת המשוגעים האישית שלי ואעשה לי פינה, שיד אחרת לא עיצבה, משהו שלי, של כולם, אחר ובלתי ניתן לתיאור.
ושם, במרכז הפינה אני אעמוד ואצרח: " לעולם לא אהיה מה שתרצו שאהיה!! אני לא מכירה בחוקים שלכם, אני מוזרה, אני מפחידה, אני אישית ופוליטית, אני אינסופית, אני הדרך האחרת! "
ואם תראו שם איזה גברת מוזרה, נוהמת על ההמון ערומה, זאת בטח היא, האלטרנטיבה שקמה לתחיה.
>> חזרה
|
